זחלי טוואי המשי

המשי - הרבה יותר מסתם חוט כשהסתובבתי ברחובות טהרן לפני 25 שנה ונחשפתי לראשונה ליופי הנדיר של שטחי המשי הפרסיים, לא תיארתי לעצמי שיום אחד יצטלבו דרכי עם אותם זוחלים קטנים ובסופו של דבר אקים חווה לגידול משי בישראל- " דבורת-התבור" במקום בו עברה דרך המשי. השימוש במשי קיים בתחומים רבים: בלבוש, בחפצי בית, ברפואה (חדרי ניתוח), במוצרי קוסמטיקה, במצנחים וכ"ו. מהו סוד הקסם של חומר זה? למעשה מדובר בסיב חלבוני שמקורו מן החי. המשי מופק מפקעת של" זחל המשי". יש שני סוגים של משי טבעי: משי תרבותי המופק מפקעות טוואי המשי הניזון מעלי עץ התות משי פראי- משי טוסה המופק מפקעות טוואי הגדל בחבל טוסה שבהודו וניזון מעלי עץ אלון. מקורותיו ההיסטוריים הראשונים של המשי באלף השלישי לפנה"ס בחצר הקיסרית הסינית. שנים רבות חל אסור חמור על גילוי סוד הגידול והמשי נשמר בתחומי סין בלבד. עונש מוות הוטל על כל מי שהעז לפרסם מידע בנושא. ב- 140 לפנה"ס הוגנבו ביצי הטוואי וזרעי עץ התות מחוץ לגבולות סין ע"י נזירים בודהיסטים למדינת KHOTAN ששכנה דרומית לסין ומשם להודו דרך קשמיר למרכז אסיה ופרס. במשך מאות שנים הופץ המשי ע"י שיירות של סוחרים ליפן קוריאה וקדמת אסיה ורק ב552- לספירה הועבר ע"י נזירים פרסיים לקושתא, בתוך מקלות חלולים ונמסר לקיסר יסטינינוס. דרך פתלתלה זו היא אותה דרך המשי המפורסמת הקרויה כך עד היום. במשך מאות שנים הייתה זו אחת מדרכי המסחר החשובות למשי, תבלינים, בשמים וכ"ו.

בימי הביניים פרחה תעשית המשי והמשי היה לאריג המהודר ביותר, נחלתם הבלעדית של בני האצולה בעלי הממון וכמו כן כוהני הדת ללבוש ותשמישי קדושה. את עיקר המסחר שבין אסיה לאירופה עשו באותם ימים סוחרים ערביים שהעבירו דרך סיציליה וספרד את מוצרי המשי לשאר מדינות הים התיכון. רק במאה ה- 15 הוחל ביצור המשי באיטליה ובדרום צרפת. במרכזים של פירנצה מילנו וליאון מתקיימת עד היום תעשית משי.
במקורות ידוע שאזור ארם נהרים היה שוק חשוב למשי ובמאה הראשונה הייתה תעשית משי מפותחת באזור עזה ואשקלון. בסוף המאה ה13- היו מרכזים חשובים בצור טריפולי ובטבריה.
בתקופת מסעי הצלב עבר המרכז המזרח תיכוני ללבנון. ב1565- ניסה דון יוסף הנשיא לפתוח תעשיית המשי ללא הצלחה. במחצית המאה ה19- נעשו ניסיונות לחדש את גידול המשי במושבות שתחת פיקוח הברון רוטשילד. נטעו מטעים רבים של עצי תות שחלקם מצויים עד היום בראש -פינה, זכרון- יעקב, נשר( חיפה) והגליל התחתון. בשנים1918-1930 נעשה נסיון ע"י המח" החקלאית של ממשלת המנדט הבריטי והסוכנות היהודית לפתח את גידול המשי בישראל אבל גם מדוע נסיון זה נכשל. נכשלו נסיונות הגידול במקומות רבים כל כך ובתקופות השונות? האם הסיבות כלכליות, אקלימיות ביולוגיות?  יש לנו סיבות טובות להאמין ומידע מספק כדי לדעת שכל הגורמים יחד גרמו לכשלונות התעשיתיים בתקופות השונות ולדעיכת תעשיית המשי בארץ. בתנ"ך מוזכר המשי בספר יחזקאל פרק ט"ז פסוק י"ג: "ותעדי זהב וכסף, ומלבושך ששי ומשי וריקמה, סלת ודבש ושמן אכלתי ותיפי במאד מאד ותצלחי למלוכה."

אופן גידול טוואי המשי בחוות-גידול:
נקבת הפרפר מטילה300 עד500 ביצים. הביצים מאוחסנות בקרור. עם לבלוב עץ התות
מוציאים את הביצים ולאחר10 ימים יבקעו זחלים( גודלם2 מ"מ). הזחל ניזון מעלי תות
המונחים בתוך מגשים באולמות מחוממים ומוארים כעבור חודש אורכו של הזחל9 ס"מ. שלושה
רבעים ממשקל גופו הם משי נוזלי המוכן להפרשה. משני צידי גופו של הזחל מצויות שתי
בלוטות המפרישות את נוזל המשי הנקרא" פיברואין". הנוזל יוצא דרך פתח מינו שבפה. לפני
היציאה מתווסף חלבון מסיס הנקרא סריצין( משתי בלוטות אחרות) המשמש בתור דבק המדביק
את שני זרמי הפברואין יחד וכך נוצר סיב הנקרש במגע עם האויר.
הזחל מפריש את המשי. הוא סולל את הסיב הרצוף הארוך סביב עצמו ויוצר פקעת. כשהזחל חדל
להפריש את המשי הוא הופך לגולם. בשלב הבא הופך הגולם לפרפר. הפרפר ממיס את דופן
הפקעת ויוצא החוצה. מחזור החיים של הטוואי הוא פעם בשנה בתקופת האביב.
על מנת לקבל את סיבי המשי מכניסים את הפקעות לתוך מים רותחים כדי להמיס את הדבק לאחר
מכן מברישים כדי לאסוף את קצוות סיבי המשי וסוללים אותם יחד לחוט.
סיב המשי המתקבל מפקעת אחת דק מאוד. לפיכך כדי לקבל חוט משי הראוי לשימוש יש לחבר
6-8 סיבים יחד. הדבק שנותר אחרי ההשרייה מדביק את הסיבים ויוצר חוט נוקשה וחסר ברק
ורק בתהליך עיבוד סופי מסלקים את עודפי הדבק ומחזירים למשי את הברק והמגע האופיניים.
רק חלק מן הפקעת ניתן לפתיחה וסלילה לחוט רצוף. תחילת הפקעת והקצה הפנימי מסודרים
בצורה שאינה מאפשרת סלילה רצופה. האורך הממוצע של החלק הסלול לחוט הוא כ900- מטרים.

מבנה המשי ותכונותיו:
סיב המשי הוא הדק שבסיבים. הוא הסיב היחיד שאורכו כה רב עד שהוא נמדד במאות מטרים.
הפקעת המלאה מכילה כ- 1500 מטרים, (אבל, כאמור, רק כ900- מטרים בממוצע ניתנים לפתיחה
וסלילת סיב רצוף). סיבי המשי רכים, מבריקים וחלקים, ללא פיתול וללא סלסול, צבעם
הטבעי קרם- צהבהב. צבעי הפקעת משתנים מורוד בהיר עד כתום משום שלדבק המשי מגוון
צבעים.כמו כל סיב שמקורו מן החי, מורכב גם המשי מחלבון( הפיברואין). אך יש הבדל בין
החלבונים של סיבי הצמר, השיער וסיבי המשי.
המשי הוא סיב חזק ונחשב לאחד הסיבים הטבעיים החזקים ביותר. משי רטוב נחלש מעט. המשי
רגיש לתנאי הסביבה ובמשך הזמן הוא מאבד מחוזקו.
סיבי המשי רגישים לחום. לא מומלץ לגהץ מוצרי משי בחום גבוה מC40-50/ סיב המשי רגיש
לאור השמש והוא ממהר להתפורר. יש להקפיד על תנאי האחסון של המוצרים.
מוליכות החום של המשי מוגבלת. בגד משי לא נוח בתנאי קיץ, משום שהבד מבודד ומונע את
העברת החום מן הגוף החוצה.
סיבי המשי גמישים, אינם נמתחים, מקבלים קימוט בכביסה ואינם מתכווצים.
המשי רגיש לחומרים בסיסיים. מומלץ לכבס בחומרים לכביסה עדינה. נמשי עמיד בפני
חומצות, עמיד בפני ממסי שומן נטולי כלור.
המשי עמיד בפני עובש וריקבון.
המשי נשרף( כמו צמר) ואינו גורם להתפשטות הלהבה.
זהוי משי בבערה: צורת הבערה איטית למדי, וכשמרחיקים את מקור האש הוא כבה. הריח שנוצר
חריף. הקצה השרוף נפוח וכהה. בעת שפשוף הוא מתפרק לאפר.
בשנים האחרונות, עם פתיחת גבולות סין וקשירת יחסים עם ישראל נפרצה הדרך הנכונה
וטוואי המשי הסיני" עשה עליה". כיום, נמצאת החווה היחידה לגידול משי בישראל במושב
שדמות-דבורה. במרכז המבקרים" דבורת התבור". ניתן לבקר במקום בבית הגידול המיוחד
(מבוקר אקלים) ולחזות במשך רוב חדשי השנה בגידול טוואי המשי הסיני המיוחד. המבקרים
זוכים לצייר על משי, רואים את פתיחת הפקעות, שומעים על ההיסטוריה של המשי ועל שיטות
הצביעה הקדומות והחדשות.